כלל חברה לביטוח בע"מ נ' גרנד רהיטים בע"מ

החלטה

הבקשה לביטול פסה"ד נדחית. לא ראיתי לבקש עמדת הצד השני שכן סיבת המחיקה היתה חוסר מעש, שהנה יוזמת ביהמ"ש.

התביעה לא נמחקה "כלאחר יד". משניתנה הרשות להתגונן והתיק עבר לפסים של סדר דין מהיר הוקצב על ידי הרשם ב 13.3.01 מועד להגשת תצהירי התובעת, ולא ביד קפוצה (90 יום במקום 45 יום). בהמשך נעתרתי עוד לבקשת ארכה שנומקה במו"מ, בהחלטה מיום 4.10.11. הוקצבו 45 יום נוספים אך בשים לב שבתיק בסדר דין מהיר עסקינן, ניתנה בשלב זה גם התרעת מחיקה מחוסר מעש היה ושוב לא יוגשו תצהירים. גם בחלוף 45 יום לא נמחקה התביעה מחוסר מעש אלא אך

ב 14.12.11.

נימוקי הבקשה בדבר סיכויי התביעה אינם מעלים ואינם מורידים. אין מדובר בפסק דין שניתן באין התיצבות או באין התגוננות אלא במחיקה מחוסר מעש. אם סיכויי התביעה אכן כה טובים – הרי הגישה לערכאות לא נחסמה. גם הטענה שנדרש שיתוף פעולה מצד גורמים שונים בתובעת (חב' ביטוח) לצורך הכנת תצהיר אינה מעלה ואינה מורידה שכן ממילא הוקצה זמן שדי בו.

את עמדתי ביחס לאופן ההפעלה של תקנה 156 לתקנות סדר הדין האזרחי פירטתי לא אחת. לטעמי על ביהמ"ש לגלות אורך רוח בטרם ימחק תביעה מחוסר מעש.

ואולם מאידך, אם ניתנה ארכה של ממש או מס' ארכות שלא הועילו, והתביעה נמחקה מחוסר מעש לאחר התרעה, הרי שרק לעתים נדירות על ביהמ"ש לבטל פסק הדין (ונימוקי הבקשה שבפני אינם מעלים טעם חריג בגינו מוצדק לסטות מן הכלל). כך, גם אם רפא הפגם (במקרה זה – הוכן תצהיר) אך זמן קצר לאחר שנמחקה התביעה. אחרת תרוקן התקנה מתוכן, ויוקרן מסר שלילי לציבור המתדיינים שהנחיות ביהמ"ש בדבר מועדים אינן אלא המלצה. לפי הלך רוח זה יטול לו כל תובע זמן כחפצו, שכן ממילא הצפי הוא שייעתר ביהמ"ש בדיעבד לבקשת הביטול של פסק הדין שמחק התביעה, ולכל היותר ניתן יהא "להיזעק" ולפעול בזריזות לאחר שנעשה מעשה ונמחקה תביעה. הצורך להגיש התביעה מחדש ולשלם אגרה הנו תג מחיר דיוני קביל משעה שלא נחסמת הגישה לערכאות. הגישה צריכה להיות כזו שלא תרוקן דה פאקטו אחד האמצעים הדיוניים הבודדים שמעמידות התקנות כדי לתמרץ תובע לקדם תביעה שהגיש הוא עצמו, משזו אינה מקודמת על ידו.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ב, 08 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.